יום חמישי, 23 בדצמבר 2010

משרד עורכי דין נועם קוריס ושות' הגיש תביעה ייצוגית לשיפור תנאי עובדי הציבור, לקוחותיהם של בנק יהב וחברת הניהול הלמן אלדובי


התביעה הוגשה בעקבות הימנעות הנתבעים מתשלום ריבית קופה וגביית השתתפות בהפסדים מעמיתי הקופה שלא על פי תקנון קופת הגמל.

על פי כתב התביעה מבקש התובע הייצוגי להגדיר את התובעים שאותם ייצג ככלל עמיתי הקופות הרלוונטיות שהפקידו ו/או העבירו כספים לידי המשיבים בין השנים 2004-2009 בהן לא עודכנו התקנונים על פי דין.

התובע הייצוגי טוען, כי עמיתי הקופות יהיו זכאים לקבל החזר בגין הכספים שנגבו מהם שלא כדין ושלא על פי הוראות התקנון, בכל החודשים בהם בוצעה הפקדה או העברה על ידם ובד בבד הקופות הפסידו כספים.

בסך הכל מעריך התובע הייצוגי את נזקם של כלל התובעים חברי קבוצות תובעים בכ-12 מיליון שקל שהנתבעים לכאורה שלשלו לכיסם.

התובע שהגיש את התביעה באמצעות משרד נ. קוריס ושות' טוען בנוסף, כי יהב ואלדובי הפרו גם את התקנונים של לפחות שש קופות גמל (חריש, ערד, רותם, תל"ם, עומרים ויהבית).

הנתבעים גבו כספים שלא היו רשאים לגבות, על פי הוראות התקנונים, והפרו את חובת הנאמנות שלהם כלפיו וכלפי יתר העמיתים בכך שנקטו בפעולות נוספות שיש בהן הטעיה חמורה כנגד העמיתים בקופה, בקשר עם תקנוני הקופות.

בנוסף, מבקש התובע בכתב התביעה שהגיש משרד קוריס, להורות לבנק יהב ולהלמן אלדובי להימנע מלהטעות בפרסומיהם את הציבור בכללותו ואת עמיתי הקופות בפרט, ולהוציא תחת ידו צו האוסר על הנתבעים לפרסם את תקנוני הקופות, כפי שהם מפורסמים, ללא אזהרה ו/או הבהרה מפורשת לגבי אי תשלום ריבית קופה וחיוב בהשתתפות בהפסדי קופה, בדרכם של המשיבים לנהל את הקופות, בניגוד להוראות מפורשות של התקנונים.

תביעה ייצוגית: נועם קוריס עורכי דין שינו לטובת הציבור את תנאי עובדי הציבור בקופות הגמל על ידי תביעה ייצוגית שהגישו
נ. קוריס ושות' ב - ynet.co.il
בתביעה הייצוגית שהוגשה מבקש התובע הייצוגי להגדיר את קבוצת התובעים שאותה הוא מייצג בתביעה, ככל עמיתי הקופות הרלוונטיות שהפקידו ו/או העבירו כספים לידי המשיבים בין השנים 2004-2009 לאור פרסומי הקופות, וטוען כי עמיתי קופות הגמל יהיו זכאים לקבל החזר בגין הכספים שנגבו מהם שלא כדין.
בסך הכל מעריך התובע הייצוגי את נזקם של התובעים בכ-12 מיליון שקל שהנתבעים קיבלו לכיסם או נמנעו מלשלם לתובעים, בניגוד להוראות התקנונים.
לדברי עו"ד נועם קוריס המייצג את התובע הייצוגי בתביעה שהוגשה לבית המשפט המחוזי בירושלים: "עד שנת 2004 החוק חייב את בנק יהב וחב' הלמן אלדובי לשלם ריבית לעמיתי הקופות החדשים וכך הם מפרסמים לציבור. בשנת 2004 שונה החוק והם כבר לא מחוייבים רגולאטורית  לשלם ריבית לפי החוק, אבל הפסקת תשלום הריבית באה ללא הודעה ותוך הטעיה חמורה בפרסומים שלא עודכנו בהתאם.
 את הפרסומים של הקופות בתקנוני קופות הגמל טוען עורך דין נועם קוריס לא שינו הנתבעים כבר 5 שנים".

וואלה נגד מלך דואר הזבל הישראלי
נ. קוריס ושות' בידיעות אחרונות מוסף כלכלה. 2005

תביעה בסך 2.5 מיליון ₪ בנושא שיווק בדואר אלקטרוני הועברה לטיפולו של משרד עורכי דין נ. קוריס ושות' שמטפל בטענות לפיהן וואלה! מנסה לפגום בתחרות בתחום השיווק בדואר אלקטרוני.

אמיר גנס מחברת ניו אפרוצ' מסר, כי הוא משוכנע שעו"ד נועם קוריס ישכנע בעמדותיו בנושא.




משרד עורכי הדין נועם קוריס ושות' טיפל בהצלחה בעוד תביעה בנושא דואר אלקטרוני, על סך של 2.5 מיליון ₪

תביעת וואלה! תקשורת בגין שליחת ספאם 2005

אמיר גנס מנכ"ל חברת ניו אפרוצ' מסר ל- NRG, כי : "א.ג ניו אפרוצ' פועלת בהתאם לחוק ואף למעלה מכך. כל ייחוס אחר לחברה או לעומד בראשה גובל בלשון הרע ויטופל מיידית בהליך משפטי. אני מציע למתחרים להתחיל להתחרות באופן עסקי, ולא באופן המשפטי, בפרסום בדואר אלקטרוני, מכיוון שבשני התחומים, נכון לעכשיו, ידם על התחתונה. איכות השרות של ניו אפרוצ' מביאה לעיתים את מתחרותיה למתקפות נואשות שהינן למעשה חסרות עילה משפטית."

גנס המיוצג על ידי עו"ד נועם קוריס ושות' הוסיף, כי" נסיונה של וואלה לפגום בתחרות על ידי פניה מיותרת לבית המשפט יטופל על ידי משרד עורכי הדין נועם קוריס ושות', מהמובילים בתחומי משפט מסחרי, דיני מחשבים ודיני האינטרנט. אני מבקש לציין לציבור המפרסמים כי התקלות להן טוענת וואלה הן רק בוואלה, ואצלנו בניו אפרוצ' הכל בסדר, כפי שנאמר: 'הכלבים נובחים והשיירה עוברת...'".



לאור פניית משרד עורכי דין נועם קוריס ושות' תפצה עיריית תל אביב בגין רשלנותה
נ.קוריס ושות' – ב 'המקומון תל אביב' 2004

נועם קוריס ושות' הצליחו לשכנע את עיריית תל אביב לפצות במהירות נכה שנפל לאור רשלנות לכאורה של עיריית תל אביב, אף ללא צורך בדיונים ממושכים בבתי המשפט ותוך קבלת פיצוי מהיר ויעיל מהעייריה.

 

נועם קוריס משרד עורכי דין שיפר באמצעות פניה לבית המשפט, את התנאים בקופת הגמל לטובת עובדי הציבור
נ. קוריס ושות' בכתבה מ - ynet.co.il
פורסם ב YNET שתביעה ובקשה לאשרה כייצוגית ב-12 מיליון שקל, הוגשה אתמול (ג') לבית המשפט המחוזי בירושלים על ידי משרד עורכי דין נ. קוריס ושות'.
התביעה שהוגשה על ידי עו"ד נועם קוריס טוענת נגד בנק יהב והלמן אלדובי קופות גמל בע"מ שאלו הטעו את הצרכנים שמנהלים את כספיהם בקופות, היינו את עובדי הציבור.
כתב התביעה מתאר כיצד בנק יהב והלמן אלדובי שאליהם הועבר ניהול קופות הגמל, הפרו את תקנון קופת הגמל וגבו כספים בניגוד לדין, מהתובע הייצוגי ומעמיתים נוספים שהפקידו את חסכונותיהם בקופות, בכך שנמנעו מלשלם להם ריביות שהיו חייבים לשלם על פי תקנוני הקופות אותם פרסמו הנתבעים באינטרנט.
התובע באמצעות עו"ד נועם קוריס טוען בנוסף, כי יהב ואלדובי הפרו גם את התקנונים של לפחות שש קופות גמל (חריש, ערד, רותם, תל"ם, עומרים ויהבית), גבו כספים שלא היו רשאים לגבות על פי הוראות התקנונים, והפרו את חובת הנאמנות שלהם כלפיו וכלפי יתר העמיתים בכך שנקטו בפעולות נוספות שיש בהן הטעיה חמורה כנגד העמיתים בקופה.

 

התובע הייצוגי באמצעות משרד עורכי דין נועם קוריס ושות' הגיש תביעה ייצוגית נגד בנק יהב והלמן אלדובי בדרישה לשפר את תנאי עובדי הציבור בקופות הגמל

כתב התביעה מגולל, כיצד בנק יהב והלמן אלדובי הפרו את תקנון קופת הגמל ונמנעו לשלם את הריביות כמתחייב על פי התקנון.

התובע הגיש את התביעה והבקשה באמצעות משרד נ. קוריס ושות' והסביר, כי בנק יהב וחברת קופות הגמל של הלמן אלדובי הפרו את התקנונים של לפחות שש קופות גמל (חריש, ערד, רותם, תל"ם, עומרים ויהבית).

הנתבעים גבו כספים שלא היו רשאים לגבות על פי הוראות התקנונים, והפרו לכאורה גם את חובת הנאמנות שלהם כלפיו וכלפי יתר העמיתים עובדי הציבור, בכך שנקטו בפעולות נוספות שיש בהן הטעיה חמורה כנגד העמיתים בקופה, בקשר עם הוראות תקנוני הקופות.

בתביעה שהוכנה במשרד עו"ד נועם קוריס ביקש התובע הייצוגי להגדיר את קבוצת התובעים שייצג בתביעה, ככל עמיתי הקופות הרלוונטיות שהפקידו ו/או העבירו כספים לידי המשיבים בין השנים 2004-2009, וטען כי עמיתים אלו יהיו זכאים לקבל החזר בגין הכספים שנגבו מהם שלא כדין, בכל החודשים בהם בוצעה הפקדה או העברה על ידם, הפסידו הקופות כספים, בניהולם של יהב ואלדובי. בסך הכל מעריך התובע הייצוגי את נזקם של התובעים בכ-12 מיליון שקל.

בנוסף, ביקש התובע הייצוגי מבית המשפט להורות לבנק יהב ולחברת קופות הגמל של הלמן אלדובי להימנע מלהטעות בפרסומיהם את הציבור בכללותו ואת עמיתי הקופות בפרט מעתה ואילך, ולהוציא תחת ידו צו האוסר על הנתבעים לפרסם את תקנוני הקופות, כפי שהם מפורסמים, ללא אזהרה ו/או הבהרה מפורשת לגבי אי תשלום ריבית קופה וחיוב בהשתתפות בהפסדי קופה, בדרכם של המשיבים לנהל את הקופות, בניגוד להוראות מפורשות של התקנונים.

עו"ד נועם קוריס ממשרד נ. קוריס ושות' המייצג את התובע היצוגי, מסר ל"כלכליסט": "עד שנת 2004 החוק חייב את בנק יהב וחב' הלמן אלדובי לשלם ריבית לעמיתי הקופות החדשים וכך הם מפרסמים לציבור. בשנת 2004 שונה החוק והם כבר לא מחוייבים לשלם ריבית לפי החוק, אבל הם הפסיקו לשלם את הריבית, למרות שאת הפרסומים שלהם בתקנוני קופות הגמל הם לא שינו כבר 5 שנים". קוריס הוסיף כי "הפרסומים הם כאלה שהנתבעים חייבים לפרסם לפני שמשקיעים אצלם כספים, לפי חוק קופות הגמל בתקנונים, אבל שכשמשקיע רוצה להשקיע אצלם, תנאי התוכנית שהם מספקים לו פשוט לא נכונה ומטעה והמשקיעים מגלים זאת רק בדיעבד".

עסקים קטנים ובינוניים וחוק הספאם- כיצד עסקים קטנים ובינוניים יכולים לשווק באינטרנט מבלי לעבור על החוק/ עו"ד נועם קוריס, מייסד משרד נ. קוריס ושות'


איך מפרסמים באינטרנט לפי החוק הישראלי
אפשר לפרסם גם לפי חוק דואר הזבל. ס' 30(א) לחוק התקשורת (בזק ושידורים) התשס"ח 2008 המוכר כחוק דואר הזבל או חוק הספאם. החוק מאפשר בתנאים מסוימים לפרסם ללקוחות העסק באמצעות האינטרנט, בדואר אלקטרוני ואפילו באמצעות פקסים ומסרונים (SMS). מומלץ לדעת את הכללים החדשים שיש לעמוד בהם, בכדי שהפרסום של העסק יהיה בהתאם לכללים ויביא לקוחות חדשים וחוזרים לעסק ללא תביעות אזרחיות, כפי שהחוק מעודד.
החוק בישראל קבע פיצוי של עד 1,000 ₪ ללא הוכחת נזק לכל נמען שקיבל הודעה אלקטרונית שלא לפי הכללים. מאז כניסת חוק דואר הזבל ס' 30(א) לחוק התקשורת (בזק ושידורים) התשס"ח 2008, הוגשו בישראל תביעות אזרחיות פרטיות לבתי המשפט ובמספר מקרים אף הוגשו לפי אותו החוק, גם תביעות ייצוגיות.
חוק דואר הזבל מעודד אכיפה אזרחית ולפיו ביקשו התובעים בתביעות הייצוגיות לייצג את כלל נמעני הדואר הפרסומי האסור לטענתם, כך שדרשו מהעסקים ששלחו את ההודעות הפרסומיות סכומים של מיליוני שקלים כפיצוי, ללא הוכחת נזק.
התביעות הייצוגיות שהוגשו טרם הוכרעו בטווח הזמן הקצר יחסית מאז כניסת החוק, אך ניכר שבבתי המשפט בערכאות הנמוכות החלה מגמה של עליה בסכומים הנפסקים. בבתי המשפט נרשמות לאחרונה פסיקות רבות והולכות של הסכומים המקסימאליים לפיצוי בגין כל הודעה, כאשר התובעים שכנעו שההודעות הפרסומיות נשלחו ללא הסכמתם ושלא לפי החוק.
חשוב לומר, שלמרות שנוסח החוק החדש כולל גם סנקציה פלילית, משטרת ישראל פרסמה שאין בכוונתה לאכוף את חוק דואר הזבל והיא מותירה בינתיים את אכיפתו לנמענים עצמם באמצעות אכיפה אזרחית.
 פרסומים אלקטרוניים בעולם
הנתונים שמסרו ספקיות האינטרנט בישראל וברחבי העולם עד לפני מספר שנים לימדו, שלמעלה מ- 80% מתעבורת הדואר האלקטרוני הוא דואר זבל בלתי רצוי, עד כדי איום על המשך מתן שירותי הדואר האלקטרוני הרגילים.
לאחר הסדרת דרכי הפרסומת באמצעות דואר אלקטרוני בארה"ב ובאירופה הסדיר גם המחוקק הישראלי את המותר והאסור בשיווק אל תיבות המייל בישראל, תוך שיצר מנגנון המשלב את החקיקה בארה"ב ((opt-out.והחקיקה באירופה ((opt-in.
עקרונות המנגנון האמריקאי הנם שניתן לשלוח דואר פרסומי כל זמן שהנמען לא ביקש במפורש להפסיק לקבלו. המנגנון האירופאי אימץ את הגישה על פיה ניתן לשלוח דואר פרסומי רק לנמען שהסכים מראש ובפעולה אקטיבית לקבל את דבר הפרסומת.
בישראל לאחר דיונים ומגוון לא מבוטל של הצעות חוק פרטיות וממשלתיות שהונחו על שולחנן של וועדות המדע והחקיקה במהלך השנים, התגבש מנגנון ישראלי ייחודי המשלב בין גישת ה-  opt-inלגישת ה- opt-out

חוק דואר הזבל הישראלי
החוק בישראל הפריד בין פרסום באמצעות עלוני נייר אל תיבות הדואר הקונבנציונאליות ובחר להתיר ולא להגביל את הפרסומות בדרך זו, כך שהתמקד רק בפרסומות שנשלחות באמצעים אלקטרוניים.
ההגבלה שנקבעה בישראל על הפרסום באמצעים האלקטרוניים נבעה מהרצון לרסן את היכולות הטכנולוגית שהתפתחו ושאפשרו לשלוח בקלות ובעלויות נמוכות, פרסומים לא רצויים ובלתי מבוקרים, שעמדו לדעת המחוקק, להציף מיליוני תיבות מייל אישיות, פקסים וטלפונים סלולאריים.
גם במקרים בהם הותר לפרסם על ידי משלוח הודעות פרסומיות נקבעו כללים רגולאטורים שנועדו להגן על מקבלי ההודעות הפוטנציאלים.
באילו אמצעים טכנולוגיים מותר לפרסם ?
מלבד עלוני הנייר עודד המחוקק את העסקים לפרסם באינטרנט באמצעות באנרים (פס פרסום), או מאמרים שיווקים שמפורסמים על גבי אתרי האינטרנט ומוצגים לעיני כל אך אינם פולשים אל תיבות המייל הפרטיות, בצורה בלתי מוזמנת.
מטרת החוק הינה למנוע את משלוח ההודעות הפרסומיות למי שאינו מעוניין בהן ולכן מותר לשלוח בישראל הודעות פרסומיות לרשימות תפוצה שנמעניהן אישרו מראש ובצורה אקטיבית את קבלת דברי פרסומות מהשולח, בצורה מפורשת.
קיים רצון לעודד גם פנייה אל לקוחות קיימים או לקוחות פוטנציאליים שקיימו מגע כלשהו עם העסק בעבר והשאירו את פרטיהם מרצונם. לכן, מותר לשלוח הודעות פרסומיות לאלו שמסרו את פרטיהם, ככל שניתנה להם הודעה מראש שייתכן ויישלחו אליהם הודעות פרסומיות. במקרים כאלו התנאי הוא שהפרסומות שתשלח תהיה בקשר למוצר או שירות דומים, לאלו שלגביהם התעניינו בעבר.
במקרים שהלקוחות עצמם הם בתי עסק, מתיר החוק לפנות גם בפנייה חד פעמית בתנאי שפניה יחידה זו לא תהיה בעצמה פניה פרסומית, אלה תהיה פניה לקבלת הסכמת הנמען לכך שישלחו לו על ידי העסק בעתיד, הודעות פרסומיות.
על מה חשוב להקפיד ?
בכל מקרה בו נחליט לפרסם על ידי האמצעים האלקטרוניים המנויים בחוק עדיין חשוב להקפיד תמיד לאפשר לנמענים להסיר את עצמם מרשימת התפוצה שלנו בכל עת ובדרך פשוטה, קלה וללא עלויות מיוחדות.
ניכר שבתי המשפט החמירו במיוחד עד כה עם עסקים שהמשיכו לשלוח הודעות פרסומיות לנמענים גם לאחר שהתבקשו להפסיק לשלוח פרסומים לאותם הנמענים.
המחוקק קבע כללים מיוחדים לגבי דרך ההודעה לנמענים על זכותם לדרוש את הפסקת שליחת הפרסומות אליהם ונקבעו גם קביעות רגולציה להגנה על הנמנעים ולמשל חובת המפרסם לציין שת שמו וזהותו ואף לציין בשורת הכותרת של הודעת המייל הפרסומי, שמדובר בפרסומות.
האמור אינו מהווה יעוץ משפטי
עורך דין נועם קוריס עוסק בייעוץ ומתן חוות דעת לעסקים בתחום השיווק האלקטרוני.


חופש הביטוי לא נועד בכדי להכשיר עבירות פליליות כהטרדה ואיומים


מה משמעות הגבלת הביטוי על יהונתן קלינגר והאיסור על חברו ערן ורד להמשיך להטריד את קציני בית המשפט ובני משפחותיהם.
ניתוח לאור מתן צו למניעת הטרדה מאיימת בפסק הדין ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד ערן ורד
בפס"ד בתיק עו"ד לאה דורפמן נגד ערן ורד דחה בית המשפט את עמדתו של יהונתן קלינגר ואסר על ערן ורד להטריד את קציני בית המשפט והצוות המנהלי.
בית המשפט כבר קבע בעבר, שחופש הביטוי הנו חופש מהדרגה הנעלה ביותר ועל כן הוא משתרע על כל צורות הביטוי; חופש הביטוי כולל בחובו ביטוי של דעות מקובלות וגם של דעות חריגות; חופש הביטוי משתרע על פי פסיקות בית המשפט על דעות שאוהבים לשמוע וגם על דעות מרגיזות וסוטות. חופש הביטוי הוא החופש הכמעט מוחלט להביע דעות שונות ומנוגדות – כדברי השופט ברנן – "ללא מעצורים, ללא איסתניסטיות ופתוח לרווחה" "בפרשת New York Times v. Sullivan, 376 U.S. 254 (1964)).
למרות שבית שבית המשפט קבע שגבולות חופש הביטוי הוא העדר גבולות לחופש הביטוי, הרי שבמקרים חריגים, גם הלגיטימיות הבלתי נגמרת שנותן חופש הביטוי לשקר ולאמירת דברים שאינם אמת כאמור בבג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272), עדיין. חופש הביטוי לא מאפשר התנהגויות לא חברתיות שמגיעות לכדי פגיעה רצינית וחמורה באינטרס הציבורי.
בפס"ד ה"ט 30520-09-10 עו"ד לאה דורפמן ואח' נגד ערן ורד, גרר עו"ד יהונתן קלינגר את מרשו ערן ורד לפסיקה של צו למניעת הטרדה מאיימת נגדו, עד שבאותו הדיון הטילה כבוד השופטת רונית אלט פינצ'וק, צו למניעת הטרדה מאיימת נגד ערן ורד, שחלק מדרכי התבטאויותיו פסולות על פי ההחלטה, 'אינן ראויות' ואף בוגדות בחופש הביטוי, למרות חוות הדעת השגויה של יהונתן קלינגר.
באותו הדיון, דחה בית המשפט שוב את טענותיו של עו"ד יהונתן קלינגר וקבע שיש לתת צו נגד מרשו, האוסר על מרשו לפי חוק לבצע חלק מפעולותיו של ערן ורד, אותן נקבע שאסור לבצע במדינת ישראל, למרות הערך העליון השזור בחופש הביטוי.
בדיון המשותף בערעורים הפליליים בש"פ  5934/05 ובש"פ  6238/05 (מדינת ישראל נ' שי מלכה) הסביר בית המשפט העליון, כבוד הנשיא דאז, השופט אהרון ברק, כי:
"לא כל ביטוי הנופל לגדר היקפו של חופש הביטוי זוכה להגנתה של המדינה. עניין לנו באיזון (אופקי או אנכי) בין ערכים ואינטרסים מתנגשים. במסגרת איזון זה ניתן למשל להגביל את חופש הביטוי אם הפגיעה של הביטוי באינטרס הציבורי היא קשה, רצינית וחמורה, וקיימת הסתברות קרובה לוודאות כי מתן חופש לביטוי יביא לאותה פגיעה בכלל או בפרט."
בפסק דינו, הדגיש בית המשפט העליון שרק במקרים חריגים וצורמים בצורה קיצונית, בהם קיימת הסתברות שמגיעה לדרגת היתכנות של קרובה לוודאות שניצולו לרעה של חופש הביטוי יפגע בפועל באינטרס הציבורי, יגבל בית המשפט את החופש להתבטא בצו שיפוטי.

הטלת האיסורים על ידי בית המשפט, נגד דעותיו של יהונתן קלינגר ולאכזבתו של יהונתן קלינגר, מלמדים, כי אפילו בחופש שהנו ללא גבולות הצליח יהונתן קלינגר למצוא את הדרך המהווה ניצול לרעה של חופש הביטוי.

פעולותיו של ערן ורד מסתבר, אינן מוגנות במטרתו האמיתית של חופש הביטוי שכן מעשיו מנצלים לרעה את יסודות הדמוקרטיה ונראה שנועדו מלכתחילה בכדי לפגוע באינטרס הציבורי ובמהות הדמוקרטיה עצמה.

נזכיר שכדבריו של כבוד הנשיא אהרון ברק הערך העליון ממנו צמח חופש הביטוי הוא: "החופש של היחיד להגשים את עצמו; חופש הביטוי הוא החופש של היחיד (ראו: בג"ץ 399/85 כהנא נ' הוועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272)."

בית המשפט באותו עניין המשיך והסביר את קביעותיו לגבי גבולות חופש הביטוי.

בית המשפט קבע בפסק דינו, כי: "חופש הביטוי וההפגנה ניתן בישראל לכל. הוא מהווה את "ציפור נפשה" של הדמוקרטיה (הנשיא ש' אגרנט בע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2) 427, 435). יש לה "מקום של כבוד בהיכל זכויות היסוד של האדם" (בג"ץ 153/83 לוי נ' מפקד המחוז הדרומי של משטרת ישראל, פ"ד לח(2) 393, 398)"

כותב גילוי הדעת הנו עורך דין ממשרד נועם קוריס ושות, עורכי דין
האמור אינו מהווה יעוץ משפטי

נועם קוריס – על עורכי דין, חופש הביטוי, גוגל וקידום אתרים


לפני כמה חודשים לקחתי חלק בפגישה הזויה, עם איזה מישהו שטען שהוא מקדם האתרים הכי טוב במדינת ישראל, בעיקר אתרים של עורכי דין.
אותו אדם הזוי ניסה לשכנע אותי שהוא מקדם האתרים הכי טוב ושאין בכל ישראל מישהו יותר טוב ממנו. בכלל הוא ניסה לטעון שהוא כל כך תותח בתחום שכל עורך דין היה רוצה לשכור את שירותיו לקדם לעצמו את האתר.
כבר שמעתי סיפורים לפני זה על מקדמי אתרים שמקדמים את שמו של מנכ"ל חברה זו או אחרת בגוגל, בכדי להשיג את התוצאה בעמוד הראשון של גוגל במנוע החיפוש, וכך להשיג ממנו תשומת לב ולהראות כמה הם טובים בקידום.
יש בזה משהו, מנכ"ל החברה מקיש את שמו בגוגל ובעמוד הראשון הוא רואה את שמו ואותה החברה שמנסה למכור לו קידום אתרים באמת מצליחה להשיג את תשומת ליבו.
בכל מקרה, אותו אדם שטען בפני שהוא מקדם האתרים הכי טוב בישראל רצה להוכיח לי שהוא באמת כזה טוב בקידום אתרים באינטרנט.
אוי כמה מאמצים טיפשיים הוא עשה, בהתחלה הוא קנה שם מתחם, דומיין עם השם שלי (נועם-קוריס) בעברית ועם סיומת קום.
באתר שהקים על הדומיין עם השם שלי, נועם-קוריס.. הוא הכניס את שמי בצורה רוטינית וחוזרת ללא שום היגיון, הקשר בין המילים, או אסטטיקה מינימאלית, ממש ככה:
"נועם קוריס עורך דין עו"ד נועם קוריס נועם קוריס עו"ד נועם קוריס נועם או נועם קוריס הוא נועם קוריס או נועם קוריס הוא נועם קוריס ה- עורך דין עו"ד נועם קוריס, נועם קוריס הוא עורך דין מגניב נועם קוריס רואה קיר קורס וקורא לנועם קוריס שיציל מהקיר הקורס כי נועם קוריס הוא עו"ד נועם קוריס משרד עורכי דין נ. קוריס הוקם על ידי עו"ד נועם קוריס וקוריס נועם הוא נועם קוריס קוריס קוריס נועם נועם אילו הייתי נועם קוריס או נועם קוריס אילו הייתי, נועם קוריס אוכל קוראסון כי נועם קוריס אוהב לאכול קוראסנים נועם קןריס בתל אביב נועם קוריס בפריז, אם תחפש את נועם קוריס אז תמצא את נועם קוריס במשרד עורכי דין נועם קוריס או נ. קוריס..."
בכדי לתפוס גם תוצאות טועות לגבי השם שלי, כאלו שהגולשים הקלידו עם טעויות בהקלדה, הכניס אותו מקדם אתרים הזוי את שמי בשם חופש הביטוי המקודש, גם עם טעויות מכוונות וכל מיני עוויתות מגוחכות ומוזרות, למשל:
"נועפ קוריס נועם קורים נועם קוריץ נוועם קוריס קווריס נועם נעם קוריס נועם קורייס הוא נעם קוריס או נועם קוריס רוצה להיות קוריס נעם הוא עורך דין קורס בקוריס נועם קוריס נועם יעביר קורס בנושעם נועם קוריס נועםם קוריס נועם קוריסס נועם קורים נוועם קוריס נועם קוריס נ קורס נ קוריסס נועם קוריסק קריס קוריסים קוריסון קוריסו קוריסלו נועם קוריס קוריססס קוריס נוע אם נעם קוריס הוא נועם קוריס אז נעם קוריס הוא נועם קוריס נעם קרויס נועם קרויס נועם קוריסי נועם קוריאט ניר קוריס קוריס קורסון נועם קוריס נועםקוריס קוריסנועם..."
המשיך אותו מקדם אתרים אובססיבי ונכנס לאינספור פורמים באינטרנט בכדי להוסיף תגובות לא רלוונטיות שנושאות את שמי "נועם קוריס", יחד עם המוני קישורים לאתר הפיקטיבי שהקים לכבודי בכתובת נועם-קוריס.קום.
האמת (ומבלי לפגוע בזכויותיי) שזה ממש הצחיק אותי, מאז שאותו אדם החליט להכניס את האתר הפיקטיבי שלו לעמוד הראשון בגוגל, בחיפוש הערך הנושא את שמי "נועם קוריס", התחלתי למצוא את שמי בכל מקום עם קישור לאתר שלו. נועם קוריס בפורום תביעות ייצוגיות נועם קוריס בפורום נדל"ן, נועם קוריס בפורום חיילים משוחררים, נועם קוריס בפורום סטודנטים, נועם קוריס בפורום נשואים ונשואות, נועם קוריס בפורום גרושים גרושות, נועם קוריס בפורום מחשבים ואינטרנט, נועם קוריס בפורום דיני עבודה וזו רק ההתחלה...
בכל מקרה, ברור שלא שכרתי את שירותיו של אותו מקדם אתרים מגוחך שלא מקפיד ולו על מעט טוב טעם או היגיינה וירטואלית, עד שהיה נראה לי שהבת שלי בת ה- 6 שלומדת בכיתה א' יכולה לכתוב עבורי תכנים לאתר האינטרנט שלי, שיהיו ברמה גבוהה יותר מיכולותיו של ידידנו...
ידידנו לא התייאש כל כך מהר והמשיך לקדם ולקדם את האתר שנושא את שמי (נועם קוריס.קום) מתוך אובססיה מוזרה להוכיח שגוגל הוא רובוט טיפש שמכניס לעמוד הראשון בתוצאותיו אתר שכל מה שיש לו לומר זה את שם הערך שאותו מחפשים במגוון ואריאציות שונות וחסרות תוכן ממשי.
אז אומנם, בניגוד לגולשים גוגל אוהב אתרים שמה שיש להם לומר זה:
"נועם קוריס או נועם קוריס ויש לו משרד שקוראים לו נ. קוריס עו"ד נועם קוריס ועורך דין נועם קוריס הוא עורך דין מגניב כי נועם קוריס רוצה להיות נועם קוריס ושמח שהוא נועם קוריס ולא XXXX אז כשנועם קוריס מסתכל במראה הוא רואה את נועם קוריס שמסתכל עליו מהמראה בחזרה..."
עבר זמן ודעתי לא השתנתה בנוגע למקדם האתרים ההזוי שקידם את האתר הפיקטיבי באובססיביות ילדותית במיוחד. בכל מקרה, לא אישרתי לאותו אדם לעשות שימוש בשמי או לקדם את האתר הפיקטיבי שלו או כל אתר אחר שקשר אל שמי.
הופתעתי לאחרונה לגלות שידידנו התחיל לקדם באתר הפיקטיבי הנושא את שמי עורכי דין אחרים דוגמת יהונתן קלינגר השנוי במחלוקת שמפעיל בלוג בשם 2jk.org ואתר נוסף בשם jonathanklinger.com  או גם עו"ד אביב איילון (שמפעיל את אתר דיני רשת לצד הטור שלו בYNET), כמו גם עו"ד רותם שפירא מהמשרד הצעיר  שפירא, פרידמן, צבר.
לא שאלתי אותם עדיין (את עו"ד יהונתן קלינגר, עו"ד אביב איילון, עו"ד רותם שפירא)  האם הם חושבים שזה חוקי שמקדמים את האתרים שלהם בכאלו שיטות מגוחכות ובעזרת השם שלי וחוץ מזה, גם לא ברור לי למה עו"ד יהונתן קלינגר, עו"ד אביב איילון או השלישי עו"ד רותם שפירא נעזרים בקידום אתרים כל כך מגוחך ולא מכובד כמו זה שנעשה על ידי ידידנו ההזוי.
אז אולי ידידנו ההזוי הראה לעולם שהאתר נועם קוריס.קום שמכיל אינספור וריאציות לא מובנות של השם נועם קוריס וקוריס נועם הגיע לעמוד הראשון בגוגל. אבל מלבד העובדה שזה מאוד מחמיא שפותחים לכבודך אתר, הרי שלדעתי אתר כזה ממילא לא יעניין את הגולשים  ולאורך הזמן ודרך המהנדסים והמפתחים של גוגל, אתר כזה גם לא יעניין את הרובוט של גוגל...
אני כשלעצמי חושב שאת הגולשים שמחפשים את השם נועם קוריס בגוגל יותר מעניין לראות את הבלוג של נועם קוריס, או את התיקים בהם טיפל משרד נועם קוריס ואפילו קצת נוסטלגיה על הימים של נועם קוריס באגודת הסטודנטים תהיה יותר מעניינת מאוסף הוריאציות המקרי.
ברור שגם אתר משרד עורכי דין נועם קוריס או מאמרים שכתב נועם קוריס בדה מרקר, אקדמיקס, ורידר, או מאמרים ב – y-net , כלכליסט, וואלה, NRG או דה מרקר שנכתבו עליו יותר יעניינו את הגולשים מאשר אוסף הוריאציות של השם נועם קוריס.
נראה גם, שמצגות של משרד נועם קוריס, בנושא הרפורמה בהוצאה לפועל, מה יש לנועם קוריס לומר על רשת פייסבוק או האזור של נועם קוריס בקפה דה מרקר, כמו גם - פרוטוקולים מועדת הכנסת בנושא חוק התקשורת או חוק הגנת הפרטיות, בהם נועם קוריס השתתף - כל אלו יעניינו לדעתי יותר, כל גולש אנושי.
שלא לדבר על גולש דובר אנגלית, שיתעניין בהמלצת הנספח הכלכלי הישראלי בהונג קונג שבחר להמליץ על שירותי משרד Noam Kuris, לחברות במזרח הרחוק שמעוניינות לעשות עסקים בישראל או רק לקבל בנושא יעוץ משפטי.
אבל גוגל זה גוגל וגולשים הם גולשים.
הכל לטובה והכל באהבה ושיהיה בהצלחה לעורכי הדין השונים ולכל מקדמי האתרים, הטובים והטובים יותר.

ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בנצרת מיום 6.9.07 בת.א. 552/98 שניתן על-ידי כבוד השופטת נ' מוניץ






בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים

ע"א  8950/07
ע"א  10477/07

בפני: 
כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין

כבוד השופטת ע' ארבל

כבוד השופט ח' מלצר

המערערים בע"א 8950/07 והמשיבים בע"א 10477/07:

1. עיריית נצרת

2. נזיה חסין חמדאן

3. רפאל קנדלפת

4. נסים מוסללם

5. עלי עפיפי
                                          

נ  ג  ד
                                                                                                    
המשיבים בע"א 8950/07 והמערערים בע"א 10477/07:

1. ג'ריס כרדוש

2. יוסרא כרדוש

3. כמאל גריס פרח
משיבים פורמאליים בע"א 8950/07 ובע"א 10477/07:

4. גוגנהיים בלוך אדריכלים ומתכנני ערים

5. ח'אלד עת'מאלה

6. סהר חברה לבטוח בע"מ
                                   
ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בנצרת מיום 6.9.07 בת.א. 552/98 שניתן על-ידי כבוד השופטת נ' מוניץ
                                   
תאריך הישיבה:
כ"ב בחשון התש"ע      
(9.11.09)

בשם המערער1 בע"א 8950/07 והמשיב 1 בע"א 10477/07:

עו"ד חמדה שפיר


בשם המערער 2 בע"א 8950/07 והמשיב 2 בע"א 10477/07:


עו"ד ארנון אפרת


בשם המערער 3 בע"א 8950/07 והמשיב 3 בע"א 10477/07:


עו"ד ליאור סלומון


בשם המערער 4 בע"א 8950/07 והמשיב 4 בע"א 10477/07:


עו"ד ארנון אפרת


בשם המערער 5 בע"א 8950/07 והמשיב 5 בע"א 10477/07:


עו"ד מג'די עאבד

בשם המשיב 1 בע"א 8950/07 והמערער 1 בע"א 10477/07::

עו"ד עמי זנטי; עו"ד מרואן מויס


בשם המשיב 2 בע"א 8950/07 והמערער 2 בע"א 10477/07:

עו"ד מועין חורי

בשם המשיב 3 בע"א 8950/07 והמערער 3 בע"א 10477/07:


עו"ד עסאם סארג'י

בשם המשיב הפורמלי 4:

עו"ד ליאור סלומון
בשם המשיב הפורמלי 5:
עו"ד איל חן
בשם המשיב הפורמלי 6:
עו"ד חמדה שפיר



המשנה לנשיאה א' ריבלין:

1.      לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת נ' מוניץ) במסגרתו התקבלה תביעתם של המשיבים 1 ו-2 בע"א 8950/07 (להלן: בני הזוג כרדוש) וכן תביעתו של המערער בע"א 10477/07 (להלן: פרח), כנגד המערערים בע"א 8950/07 (להלן: המערערים).

בני הזוג כרדוש הם הבעלים הרשומים של 13/16 חלקים מהמקרקעין הידועים כגוש 16504 חלקה 141 בעיר נצרת, עליהם נבנה בניין בן שתי קומות (להלן: הבניין). פרח היה דייר מוגן במחסנים שבקומת הקרקע של הבניין, והוא ניהל בהם עסק של מכירת חומרי בנייה. הקומה העליונה שימשה את בני הזוג כרדוש כדירת מגורים. בשנים 1995-1994 החלה עיריית נצרת, המערערת 1 בע"א 8950/07 (להלן: העירייה) בפרויקט פיתוח ותשתית באזור בו נמצא הבניין (להלן: הפרויקט), שמטרתו פיתוח השוק בעיר העתיקה. במסגרת הפרויקט התבצעו בין היתר עבודות בכיכר המכונה כיכר מוטראן אל-רום, הנמצאת בסמוך לבניין (להלן: כיכר המוטראן). בשלב הראשון התבצעו העבודות בקרבת החזית המזרחית של הבניין (להלן: שלב א'). המערערים מס' 5-2 היו בעלי מקצוע שביצעו את העבודות עבור העירייה: המערער מס' 2, נזיה חסין חמדאן (להלן: חמדאן) היה הקבלן המבצע של העבודות; עבודות הקונסטרוקציה בוצעו על-ידי המערער מס' 3, רפאל קנדלפת (להלן: קנדלפת); עבודות הפיקוח על הבנייה התבצעו על-ידי המערער מס' 4; ובשלהי 1995 החלה העירייה לבצע עבודות בחזיתו הדרומית של הבניין, באמצעות הקבלן עפיפי עלי, הוא המערער מס' 5. עבודות האדריכלות של הפרויקט בוצעו על-ידי גוגנהיים בלוך אדריכלים ומתכנני ערים, המשיבים מס' 4 (להלן: האדריכלים). מנהל הפרויקט היה ח'אלד עת'אמלה, המשיב מס' 5 (להלן: עת'אמלה). בין השאר, כללו העבודות חפירת תעלה לאורך החזית המזרחית של הבניין, לשם הנחת צנרת, וכן הסרת מכסה מבור שנמצא בצידו הצפון-מזרחי של הבניין.

2.      במהלך שלב א' של הפרויקט החלו להופיע סדקים בחזית הבניין. בני הזוג כרדוש הודיעו על כך לעירייה מספר פעמים, אך רק בקיץ 1996 הגיע קנדלפת, כמהנדס מטעם העירייה, לבדוק את מצב הבניין. קנדלפת בחן את המבנה וקבע, לטענת בני הזוג כרדוש, כי הוא אינו מסוכן וכי הסדקים הם בטיח בלבד. בתחילת שנת 1997 חודשו העבודות באזור באמצעות הקבלן חמדאן. בשלב זה (להלן: שלב ב') בוצעו, בין השאר, עבודות של חשיפת הבטון והאספלט בכיכר המוטראן וחפירה כללית לשם הנמכת פני הקרקע בכיכר. כמו כן רוקנו המערערים את הבור המצוי במרחק מטרים ספורים מצידו הצפון-מזרחי של הבניין. בתאריך ה- 15.04.1997, בשעת ערב, כאשר ישבו בני הזוג כרדוש בסלון ביתם, התמוטטו שני חלקים מהחזית המזרחית של הבניין. החלק שנותר מהמבנה הוכרז כמסוכן, ועל כן הורתה המשטרה לבני הזוג ולפרח לפנות את הבניין. שתי תביעות הוגשו לבית המשפט המחוזי בגין קריסתו של הבניין. בני הזוג כרדוש הגישו תביעה כנגד המערערים בגין הנזקים שנגרמו לבניין ולתכולתו, ובגין הוצאותיהם על דיור חלופי, אבדן הכנסה מהבניין, הוצאות ועגמת נפש. פרח, הדייר המוגן, תבע את המערערים בגין נזקים שנגרמו לסחורתה שהייתה בבניין, ובגין אבדן הדיירות המוגנת. בנוסף תבע פרח את בני הזוג כרדוש בגין הפרת חובה חקוקה ובגין רשלנותם התורמת לקריסת המבנה.

3.      בין בעלי הדין התעוררה מחלוקת בנוגע לגורמים לקריסה, ומשכך הוגשו לבית המשפט חוות דעת של מומחים מטעם הצדדים. לאחר הגשת חוות הדעת, מונה בהסכמת הצדדים מומחה מטעם בית המשפט, פרופ' אלישע טצה (להלן: המומחה המוסכם). ואולם, לאחר שבית המשפט בחן את חוות הדעת של המומחה המוסכם, הוא מצא כי היא אינה אובייקטיבית. המומחה לא בדק את הממצאים בעצמו אלא אך הכריע בין חוות הדעת מטעם הצדדים שהובאו בפניו. לאור האמור נדרש בית המשפט קמא לשאלה אם לאחר מינוי המומחה המוסכם רשאי הוא לקבל כראייה את חוות דעת המומחים מטעם הצדדים, וזאת לאור הוראות תקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות). תקנה 130(ג), שתוקנה לאחר שמונה המומחה המוסכם, קובעת כי כאשר ממונה מומחה בהסכמה, רואים את ההסכמה כהסדר דיוני האוסר על הבאת מומחים מטעם בעלי הדין, ואילו חוות דעת שהוגשו לפני ההסדר "כאילו לא נתקבלו כראיה". בית המשפט קבע כי אין להחיל באופן רטרואקטיבי את תקנה 130(ג), משום שהיא משנה את האופי המשפטי ואת התוצאות המשפטיות של פעולות דיוניות שנעשו בעבר (ראו ע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765 (1992). להלן: פרשת ארביב). מלשונה של הסכמת הצדדים – כך קבע בית המשפט – עולה כי התכוונו להשאיר את חוות הדעת מטעמם על כנן, ולא להגביל את עצמם לחוות דעת המומחה המוסכם בלבד. יתרה מכך, בית המשפט סבר כי אף אם חלה תקנה 130(ג), הרי שהסכמת הצדדים אפשרה לבית המשפט שיקול דעת גם על פיה. לאור האמור ומשבחר בית המשפט שלא להסתמך על קביעותיו של המומחה המוסכם, נפנה בית המשפט לבחון את חוות הדעת מטעם בעלי הדין. מבין חוות דעת אלה העדיף בית המשפט את חוות הדעת מטעם בני הזוג כרדוש ופרח, שכן מצא אותן מהימנות יותר.

בית המשפט ניתח בדקדקנות ובפירוט את חוות דעת המומחים. בסיכומו של דבר הגיע למסקנה כי במקרה דנן מתקיימים תנאי סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], המאפשר להעביר את נטל הראייה לנתבעים – המערערים במקרה זה. כן נפסק כי המערערים לא הרימו את הנטל להוכיח כי לא התרשלו בעבודותיהם. לעומת זאת, נפסק כי האדריכלים הרימו את הנטל להוכיח כי לא התרשלו, וכן הוכח כי המהנדס עת'אמלה עבד כשכיר בעירייה ואין להטיל עליו אחריות אישית. לאור האמור נדחתה התביעה נגדם. בית המשפט קמא שלל טענות בדבר רשלנות תורמת של בני הזוג כרדוש לגרימת הנזק, שכן – כך נקבע – הם פעלו כפי שכל אדם סביר היה פועל בנסיבות הענין כאשר פנו לעירייה והודיעו על הסדקים במבנה. כן נפסק שהשניים לא התרשלו ולא הפרו חובה חקוקה, אף לא כלפי פרח. לאור זאת, נקבע כי האחריות למלוא גובה הנזק תחולק בין מהמערערים, בהתאם לשיעור תרומתם לנזק. תביעתו של פרח נגד המערערים התקבלה, אך טענותיו נגד בני הזוג כרדוש נדחו. המערערים חויבו לפצות את בני הזוג כרדוש בגין הכספים הדרושים כדי לתקן את המבנה ולהשיבו לקדמותו, תכולת הבית, נזקים בגין אבדן ההכנסה, דמי השכירות, הוצאות בגין תשלומים לשמאים ולמומחים ועגמת נפש, זאת בסכום כולל של 796,000 ש"ח בתוספת ריבית והצמדה. כן חויבו הם לפצות את פרח בגין שווי הדיירות המוגנת, אבדן הגלריה שבנה בבניין ואבדן סחורה, בסכום כולל של 535,000 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה. מכאן הערעורים שלפנינו.

טענות הצדדים

4.      בע"א 8950/07 טוענים המערערים נגד חיובם באחריות וכנגד גובה הפיצוי שנפסק. טענותיהם הראשונות מופנות כנגד ההחלטה לפסול את חוות הדעת של המומחה המוסכם. ראשית, נטען כי יש להחיל את תקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי על הסיטואציה, בהיותה הוראה דיונית המוחלת באופן רטרואקטיבי. שנית, טוענים המערערים כי בהסכמתם למנות מומחה מטעם בית המשפט, לא הסכימו להשאיר גם את חוות הדעת הקודמות שהוגשו, ועל כן היה על בית המשפט להתעלם מהן. שלישית, טוענים המערערים כי חוות הדעת של המומחה המוסכם היא אובייקטיבית ומקצועית, על כן לא היה מקום לפסול אותה. לחילופין, כך נטען, אם נפסלה חוות הדעת – היה על בית המשפט למנות מומחה חדש ולא להכריע בין חוות הדעת מטעם הצדדים. מכל מקום, כך טוענים המערערים, משהונחו בפני בית המשפט חוות הדעת השונות, היה עליו להעדיף את חוות הדעת של המומחה מטעמם. המערערים מוסיפים וטוענים כי לא היה מקום להעביר את נטל ההוכחה על כתפיהם לפי סעיף 41 לפקודת הנזיקין, וכן יוצאים הם כנגד הקביעה לפיה לא הרימו את הנטל להוכיח שלא התרשלו בביצוע תפקידיהם. לבסוף טוענים הם כי הפיצוי שנפסק גבוה מדי, שכן אינו מתחשב דיו במצב ההנדסי והתחזוקתי בו היה מצוי הבניין. כן נטען כי פסיקת בית המשפט מחייבת את המערערים בכפל פיצוי – הן עבור זכות הבעלות במבנה שנהרס, הן עבור שווי זכות הדיירות המוגנת. פיצוי זה, כך נטען, מיטיב עם בני הזוג כרדוש, שכן הוא לא מביא בחשבון את העובדה שבסופו של יום יהיה בידי כרדוש נכס חפשי מדיירות מוגנת. כפל פיצוי נוסף נגרם, לטענת המערערים, משום שחויבו הן בהצמדה ובריבית משפטית הן עבור הדיור החלופי של המשיבים והפסד הכנסותיהם במשך התקופה שעברה מאז קריסת הבניין.

בני הזוג כרדוש מצידם סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט קמא. בני הזוג טוענים כי אין להתערב בפרשנות בית המשפט המחוזי באשר לתחולת סעיף 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי. חוות דעתו של המומחה המוסכם, כך טוענים הם, נדחתה לאחר בדיקה קפדנית, ואל לו, לבית המשפט שלערעור, להתערב בקביעות מהימנות של הערכאה דלמטה. משנדחתה חוות דעתו של המומחה, לאחר חקירה נגדית מפורטת, טוענים בני הזוג כרדוש כי אין המערערים יכולים לטעון כנגד ההכרעה.

5.      בע"א 10477/07 סומך פרח את ידיו על פסיקת בית המשפט קמא בכל הנוגע לאחריותם של המערערים, אך טוען כי היה מקום להכיר גם באחריותם של בני הזוג כרדוש לחלק מהנזק. כרדוש, לטענת פרח, התרשלו בשמירה על הבניין ונמנעו מלבצע בו עבודות תחזוקה על אף מצבו הרעוע, ובכך פעלו הם באופן רשלני, והפרו את חובותיהם לפי סעיף 68(א) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר). רשלנותם של המערערים לא קטעה את הקשר הסיבתי המתקיים בין הזנחה זו לבין הנזק שנגרם לבניין, כך נטען. בני הזוג כרדוש מצידם סבורים כי אין להתערב בקביעת בית המשפט קמא לפיה הם פעלו כאנשים סבירים, ולא הפרו את חובתם לדאוג לתחזוקת הבניין.

טענה נוספת שמעלה פרח בערעורו מכוונת כנגד החלטת בית המשפט קמא לפיה ישולמו הריבית וההצמדה החל מן היום בו ניתנה חוות הדעת עליה התבסס בית המשפט, ולא מיום היווצרות העילה. בהקשר זה יצוין כי לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט קמא, הגיש פרח בקשה לתיקון טעויות סופר שנפלו בו, לטענתו, ובין היתר טען כי נפלה טעות באשר ל"יום הקובע" לעניין חישוב הפרשי הריבית וההצמדה. בקשתו של פרח נדחתה. המערערים גורסים כי פסיקת הפרשי ההצמדה והריבית נתונה לשיקול דעתו של בית המשפט. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לתיקון טעות סופר וממילא את הטענה כי מדובר בטעות – ולפיכך יש להבין את פסיקתו, כך הם טוענים, כאיזון בין טענות הצדדים – מכיוון שהפיצוי לפרח נפסק על הצד הגבוה, נקבע מנגנון הצמדה וריבית המיטיב עם המערערים.

חוות דעת המומחים

6.      תחילה עלינו לבחון אם במצב המשפטי שהיה קיים במועדים הרלבנטיים, ניתן היה להתחשב גם בחוות דעת המומחים מטעם הצדדים, שהוגשו עובר למינוי המומחה המוסכם. תקנה 130(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי – בנוסחה היום – קובעת:

"(ג) מונה מומחה מטעם בית המשפט בהסכמת בעלי הדין, יראו הסכמה זו כהסדר דיוני הכולל את ההוראות המפורטות להלן, אלא אם כן קבע בית המשפט או הרשם אחרת:
(1)  לא יוגשו חוות דעת מומחה מטעם בעלי הדין;
(2)  יראו חוות דעת מומחה שהגישו בעלי הדין קודם למינוי המומחה מטעם בית המשפט, כאילו לא נתקבלו כראיה."


במצב הרגיל, מוגשות לבית המשפט מספר חוות דעת של מומחים מטעם הצדדים, ועליו להכריע ביניהן. תקנה 130(ג) נועדה לצמצם את כמות חוות הדעת העומדות בפני השופט ולהותיר בידיו חוות דעת אחת של מומחה אובייקטיבי מטעם בית המשפט, וזאת – כדי להקל על ההכרעה. התקנה נועדה לייעל את הליכי המשפט ולחסוך בזמן שיפוטי. הסדר דומה קיים בסעיף 6א בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, שהוסף לחוק בשנת 1985, ואוסר על הבאת מומחה מטעם הצדדים, אלא "ברשות בית המשפט ומטעמים מיוחדים שירשמו".

תקנה 130(ג) תוקנה בשנת 2005, לאחר מינוי המומחה המוסכם בעניינינו ולפני מתן פסק דינו של בית המשפט קמא. נשאלת השאלה: האם חלות הוראות תקנה 130(ג) על המקרה דנן? בעבר היה נהוג כי על הוראות "מהותיות" חלה חזקת אי-רטרוספקטיביות, והן הוחלו רק לגבי פעולות שיתרחשו בעתיד, ואילו הוראות דיוניות הוחלו באופן רטרוספקטיבי, גם על פעולות ועל מצבים משפטיים שהסתיימו בעבר. ואולם, בעניין ארביב נפסק כי סיווג הוראת חוק כ"דיונית" או כ"מהותית" אינו משנה לעניין תחולתה הרטרוספקטיבית. "עד כמה שחוק דיוני חדש אינו משנה את תוצאותיו המשפטיות של מצב דיוני שהסתיים לפני מועד תחולתו, אין הוא בעל תוקף רטרוספקטיבי כלפיהן", אולם "באותם מקרים חריגים ויוצאי דופן, שבהם דין דיוני מוחל רטרוספקטיבית – כלומר, משנה מצב משפטי דיוני שכבר נסתיים או משנה את האופי המשפטי והתוצאות המשפטיות של פעולות דיוניות שהתרחשו בעבר – תחול בו חזקת אי הרטרוספקטיביות" (שם, בעמ' 787). כזה הוא המקרה שלפנינו. פעולתם של בעלי הדין – ההסכם הדיוני המאפשר מינוי מומחה – הסתיימה בעת המינוי. התקנה, אם תוחל בנוסחה החדש, תשנה את האופי המשפטי של הסכמה שהסתיימה בעבר. במצב המשפטי אותו ראו הצדדים לנגד עיניהם, עת הגיעו להסדר הדיוני – לא היה בהסכמתם כדי לבטל את קבילות חוות הדעת מטעמם. זאת ועוד, החלטת בית המשפט באשר למינוי המומחה קבעה כי הצדדים "רשאים להמציא למומחה כל מסמך רלוונטי, לרבות חוות דעת של מומחים מטעם מי מהם". יתרה מזו, בדיון שהתקיים ביום 27.12.2005, הגיעו בעלי הדין להסכמה לפיה בית המשפט יחליט "האם יש לקבל את חוות הדעת, מטעם הצדדים, למרות שמונה מומחה מוסכם מטעם בית המשפט, וזאת במסגרת פסק הדין". משפעל בית המשפט בהתאם להסכמה זו, נראה לא היתה מניעה שיסתמך על חוות הדעת מטעם הצדדים.

7.      לאור האמור, חל על הסיטואציה שלפנינו הדין שהיה קיים לפני הוספתה של תקנה 130(ג). באותה עת קבעה תקנה 130(א) כי:

"בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת ולאחר שנתן לבעלי הדין הזדמנות נאותה להשמיע את טענותיהם, למנות מומחה או מומחים לעניין שבמחלוקת בין בעלי הדין".


במקור, כללה תקנה 130 תקנת משנה נוספת – תקנה 130(ב) – שקבעה כי כאשר מונה מומחה כאמור בתקנה 130(א), בהסכמת כל בעלי הדין – "לא יהיו בעלי הדין רשאים להביא עדות נוספת של מומחה לעניין הנדון, אלא ברשות בית המשפט מטעמים שירשמו". בתקנות סדר הדין (תיקון מס' 2), התשנ"ה-1995, בוטלה תקנת משנה (ב) ונשארה רק תקנה 130(א). במקרה שלפנינו, כשמונה המומחה המוסכם, הייתה בתוקף רק תקנה 130(א). עם זאת, התעוררה השאלה מהי נפקות מחיקתה של תקנה 130(ב). בית משפט זה נדרש לשאלה אם לאחר התיקון יכולים בעלי הדין להביא עדויות מומחים גם מקום בו מונה מומחה בהסכמתם, או שמא הם אינם רשאים להביא עדויות מומחים נוספות גם במקרים בהם אין הסכמה על מינוי המומחה. ברע"א 7431/96 יפת השמש חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' אלוני, פ"ד נא(2) 574 (1997) נפסק כי מחיקת תקנה 130(ב) אין משמעה איסור על הבאת עדויות מומחים, שכן אין לפגוע בזכות להביא עדים מומחים באמצעות תקנה. קל וחומר, מקום בו התקנה אינה אוסרת במפורש על הבאת מומחים – אין להסיק איסור זה על דרך הפרשנות. הנה כי כן, העובדה שמונה מומחה מוסכם אין משמעותה מחיקת חוות הדעת שהוגשו לפני כן מטעם הצדדים. עדויות המומחים מטעם הצדדים נותרו קבילות גם לאחר מינוי המומחה המוסכם, ובית המשפט רשאי היה להתחשב בהן בבואו לבחון את התשתית העובדתית של המקרה.

8.      אין חולק כי בעת שמוגשת חוות דעת מומחה, נשמרת בידי בית המשפט סמכות ההכרעה והוא נשאר הפוסק האחרון. חוות דעתו של המומחה הינה רק אחת ממכלול הראיות העומדות בפני בית המשפט בבואו להכריע במחלוקת שבין הצדדים (ראו למשל ע"א 402/85 מרקוביץ נ' עיריית ראשון-לציון, פ"ד מא(1) 133 (1987);  ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170 (1993)). בעניינינו, בחן בית המשפט קמא היטב את חוות הדעת מטעם המומחים ודן בהן בפירוט. בית המשפט קבע כי חוות הדעת של המומחה המוסכם אינה אובייקטיבית וכי היא מבוססת על בחירה בין חוות דעת הצדדים, ללא כל בדיקה עצמאית. לא מצאתי כל מקום להתערב בקביעות אלו. "מומחה שמינה בית המשפט אינו רשאי לפטור את עצמו מלתת חוות-דעת עצמאית משלו, שתהיה פרי הבדיקה, המומחיות, העיון ושיקול הדעת שלו לבדו" (רע"א 7265/95 גלדשטיין נ' בראל, פ"ד נ(3) 214, 218 (1996), שם דובר על מומחה רפואי, בתיק העוסק בתאונת דרכים, אך הדברים יפים גם לענייננו). זאת ועוד, אין להתערב גם בקביעת בית המשפט כי חוות דעת מסוימת מהימנה עליה יותר מאחרות. עניינים אלו מסורים, ככלל, לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית, ולא שוכנעתי במקרה דנן כי יש מקום להתערב בשיקול דעת זה.

אחריות המערערים

9.      בית המשפט קמא פסק כי לאור נסיבות המקרה יש להעביר את נטל הראייה על כתפי המערערים מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין. המערערים טוענים כי לא הוכח שהאירוע מתיישב טוב יותר עם רשלנותם וכי ניתן להבין מדוע הבניין, שהיה ישן מאוד ולא תוחזק כראוי – קרס. לטענתם אין בעבודות שבוצעו בקרבת הבניין כדי להעביר את נטל הראיה. לא שוכנעתי כי יש מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי לפיה התקיימו במקרה דנן תנאי סעיף 41 לפקודה. המערערים ביצעו עבודות בניה בסביבה הקרובה לביתם של בני הזוג כרדוש. זמן מה לאחר מכן התמוטטה חזית הבניין מסיבות הקשורות לעבודות הבנייה – כך הוכח בפני בית המשפט קמא. בית המשפט פסק כי חזית הבניין קרסה בעקבות אירוע שנסיבותיו המדויקות אינן ידועות לניזוקים. כמו כן, נפסק כי למערערים הייתה שליטה על העבודות והם היו בעלי היכולת הטובה ביותר למנוע את התרחשות הנזק. לבסוף נקבע כי התקיים התנאי השלישי להעברת נטל השכנוע לכתפי המערערים, והוא כי בית המשפט השתכנע שאירוע הנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהמערערים לא נקטו זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהמערערים נקטו זהירות סבירה. במצב דברים זה קבע בית המשפט קמא – בצדק – כי אין להטיל על בני הזוג כרדוש את הנטל להוכיח קיומה של התרשלות מצד המערערים, והנטל עבר אל כתפי המערערים לנסות ולשכנע כי פעלו בסבירות וכי לא התרשלו בנסיבות העניין. נטל זה לא הצליחו המערערים להרים.

המערערים מבקשים להסיק ממצבו הרעוע של הבניין ומתחזוקתו הלקויה כי הם לא התרשלו ולחילופין, כי בני הזוג כרדוש התרשלו בשמירה על הבניין ועל תחזוקתו הסבירה, ולכן אחראים הם על חלק מהנזק.

10.    בית המשפט קמא קבע כי אין במצבו של הבניין כדי לסייע למערערים לשכנע כי לא התרשלו, זאת בעיקר משום שהעובדה כי הבניין ישן היתה ידועה למערערים. אף אני סבור שבנסיבות המקרה דנן אירוע הנזק היה בתחום ציפייתם הסבירה של המערערים, שביצעו עבודות נרחבות באזור הסמוך לבנייני העיר העתיקה בנצרת. מצבו של הבניין היה ידוע למערערים מראש, ולמצער נודע להם כשבני הזוג כרדוש התלוננו על הסדקים שנוצרו בחזית הבניין, ואין הם יכולים להישמע בטענה כי הבניין שניזוק הוא ישן או לא מתוחזק. גם אם הבניין לקה ביציבותו – היה על העירייה להתאים את אמצעי הזהירות בהם השתמשה למצבו של הבניין. היא יכלה להכריז על הבניין כמסוכן או לדאוג לדיפון יסודותיו ולתחזוקתם, אך אין היא יכולה היום להתנער מאחריותה כלפי תושבים המתגוררים בסמיכות למקום בו היא מבצעת עבודות.

רשלנותם התורמת של בני הזוג כרדוש

11.    טענתם החלופית של המערערים היא כי בשל מצבו הרעוע של הבניין יש ליחס לכרדוש רשלנות תורמת ביחס לנזקים שנגרמו לבניין. בית המשפט קמא פסק כי בני הזוג כרדוש פעלו כאנשים סבירים בנסיבות העניין, שכן פנו לעירייה ולאנשי המקצוע והתריעו על הסדקים. לאור זאת נפסק כי שאלת אחריותם של כרדוש כלפי פרח מתייתרת, שכן המערערים אחראים על הנזק במלואו. פרח גורס כי היה על בית המשפט להטיל חלק מהאחריות על בני הזוג כרדוש, בין משום שהתרשלו ובין משום שהפרו את חובותיהם החוקיות. סעיף 68 לחוק הגנת הדייר ותקנות הגנת הדייר (החזקת בית ותיקונים), התשל"א-1971 מחייבים את בעל הבית לתקן, בין היתר, סדקים בקירות החיצוניים של הבניין, ולשמור באופן כללי על תחזוקתו השוטפת. בע"א 2351/90 לסלאו נ' ג'אמל, פ"ד מז(1) 629 (1993) (להלן: עניין לסלאו) נקבע כי הפרת התקנות מהווה הפרת חובה חקוקה. ברם, עובדות המקרה דנן שונות מהעובדות בעניין לסלאו. שם דובר על בניין שהוצאו נגדו צווי הריסה של העירייה, והדיירים פונו ממנו. התובעים בעניין לסלאו הוכיחו כי פנו לבעלי הבית פעמים רבות והתריעו כי יש לבצע תיקונים בסיסיים בבניין. בפסק הדין נקבע כי בעלי הבית התעלמו מבקשות חוזרות ונשנות אלו. הבניין נהרס לבסוף, בעקבות מצבו הרעוע. ואולם בעניינינו לא הורם הנטל להוכיח כי חריגות הבנייה או כי מצבו של הבניין כפי שהיה לפני ביצוע העבודות – תרמו בדרך כלשהי להיווצרות הנזק של קריסת חזית הבניין. לא הוכח גם כי פרח פנו לכרדוש בשלב זה או אחר בדרישה לתקן את הבניין.

גובה הפיצוי

12.    המערערים טוענים כי יש מקום להפחית מגובה הפיצוי שנפסק לטובת בני הזוג כרדוש ולטובת פרח בשל מצבו של הבניין ויושנו. בעניין זה קביעת בית המשפט המחוזי מבוססת היטב על חוות הדעת שעמדו בפניו ואין להתערב בה. נוסף על כך טוענים המערערים כי חויבו בפיצוי יתר – זאת משום שחויבו לפצות את כרדוש על גובה זכות הבעלות במבנה וכן חויבו לפצות את פרח עבור שווי הדיירות המוגנת. לטענתם, מצבם של כרדוש השתפר כתוצאה מהפיצוי, שכן כעת יש בידם נכס "נקי", ללא דיירות מוגנת. מצבם של בני הזוג כרדוש אמנם הוטב במובן מסוים כתוצאה מיציאתו של הדייר המוגן מהבניין. אולם נפסק זה מכבר כי הטבה זו אינה מהווה התעשרות שלא כדין (ראו ע"א 3505/96 שרעבי נ' קפרא, פ"ד נב(2) 419 (1998)). המערערים גרמו הן לנזק של כרדוש והן לנזקו של פרח, על כן חייבים הם בפיצוי בגין שני סוגי הנזקים. הפיצוי לא חושב לפי ערכה של דירה ללא דייר מוגן אלא – לפי עלות בניית הקיר שקרס. במסגרת חישוב זה לקח בית המשפט קמא בחשבון את גילו של הבניין ואת מצבו הרעוע, והפחית 30% מהסכום שצוין בחוות דעת המומחים מטעם התביעה בגין הבלאי הפיזי של הבניין. כלומר, הפיצוי שנפסק תאם את מצבו הפיזי של הבניין. הדיירות המוגנת אינה משליכה על עלות הקמת הבניין מחדש. לאור זאת, סכום הפיצוי שנפסק הוא סביר ואין עילה להתערב בו.

בנוסף טוענים המערערים כי ההחלטה לפסוק לבני הזוג כרדוש הן פיצוי עבור ריבית והצמדה בגין עלות שיקום המבנה, הן פיצוי עבור עלויות דיור חלופי ועבור הפסד ההכנסות – משמעותה חיובם בפיצוי כפל. לטענתם, כל אחת משתי האפשרויות מגלמת בפני עצמה את ההפסד הכלכלי בגין אי תשלום הפיצוי במועד אירוע הנזק. גם בטענה זו אין ממש. לו היו מפצים המערערים את כרדוש בסמוך למועד יצירת הנזק, היו חוסכים מעצמם תשלומים אלו. משלא עשו כן – חובם תפח. עלות הקמת המבנה הוצמדה לערכה הריאלי, הריבית הצטברה, ובנוסף המשיך הנזק לבני הזוג כרדוש לגדול, שכן נדרשו הם לממן דיור חלופי, ונמנע מהם מקור ההכנסה. אין לראות בראשי נזק אלו נזקים חלופיים אלא מדובר על שני סוגי נזקים נפרדים שנבעו מאותו אירוע של קריסת המבנה.

חישוב הפרשי ריבית והצמדה

13.    כזכור, טען פרח כי בית המשפט קמא טעה בקביעת המועד ממנו יחושבו הפרשי ההצמדה והריבית. בית המשפט הסתמך על חוות דעת שמאית שניתנה ביום 25.01.2005 (להלן: יום מתן חוות הדעת), וקבע כי פרח יזכה בהפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן חוות הדעת ועד ליום התשלום. פרח טוען כי השמאי העריך את הנזק נכון ליום היווצרות העילה, ועל כן היה על בית המשפט לפסוק ריבית והצמדה החל מאותו יום – 15.04.1997. מאידך גיסא טוענים המערערים כי ההחלטה לגבי המועד ממנו תחושב הריבית וההצמדה נתונה לשיקול דעת בית המשפט, שבחר לבצע איזון – וקבע, בגלל הפיצוי הגבוה שנפסק לכרדוש, מנגנון הצמדה וריבית המקל על המערערים. כזכור, פנה פרח לבית המשפט בבקשה לתיקון טעות סופר, בטענה כי היום הקובע לעניין הפרשי ההצמדה והריבית הוא יום היווצרות העילה ולא יום מתן חוות הדעת. בית המשפט דחה את הבקשה ופסק כי לא מדובר על טעות.

אכן, סעיף 5(א) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961, קובע כי "תקופת הריבית תהיה בפסיקה לפי סעיף 2 מיום הגשת התביעה או מיום אחר, החל מיום היווצרות עילת התביעה, שהחליטה עליו הרשות השיפוטית – עד מועד הפרעון". כך גם לגבי הפרשי ההצמדה, שמחושבים לפי אותה תקופה (סעיף 1 לחוק פסיקת ריבית והצמדה). דהיינו, לבית המשפט נתון מרווח של שיקול דעת באשר למועד ממנו תתחיל תקופת הריבית וההצמדה. אולם, בעבר כבר נפסק כי בהיעדר נימוק מיוחד, תקופת הריבית תחל מיום היווצרות עילת התביעה (ראו למשל ע"א 136/92 ביניש-עדיאל - עורכי-דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 130 (1993); ע"א 499/89 רמת אביבים בע"מ נ' מירון, בן-ציון ופריבס, עורכי-דין, פ"ד מו(4) 586 (1992)), וכן כי בהיעדר טעמים מיוחדים יש לפסוק גם את הפרשי ההצמדה מיום היווצרות העילה (ע"א 398/79 מנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 432 (1982). כן נפסק לגבי הפרשי הצמדה כי כאשר בית המשפט מחליט שלא לפצות את התובע בגין הירידה בערך הכסף "מן הדין שהדבר ינומק היטב" (ע"א 675/82 סלמן-אסדי נ' כהן, פ"ד לח(4) 449, 464 (1984). בית המשפט קמא לא נימק בכל דרך את בחירתו לפסוק את ההצמדה והריבית החל מיום מאוחר ליום קרות הנזק – לא הוכח ולא נטען כי פרח גרם לעיכוב מיוחד בהליכים או כי התרשל בהגשת התביעה, למשל. יתרה מכך, השומה עצמה מתייחסת ליום היווצרות העילה, והסכומים האמורים בה נכונים לאותו יום. השומה מעריכה כי שווי זכות הדיירות המוגנת, "נכון ליום הקובע" הינו 150,000 $, כאשר שער הדולר נכון לאותו יום הוא 3.40 ש"ח לדולר. "התאריך הקובע" לפי חוות הדעת הוא יום קריסת המבנה, ה-15.04.1997. באותו יום שער הדולר אכן היה 3.4 ש"ח לדולר. מאחר שהשומה מפנה ליום קרות הנזק, ומכיוון שלא קיימת סיבה אחרת לסטות ממועד זה, נראה כי ראוי היה להתחיל את תשלומי הריבית וההצמדה מיום קרות הנזק, הוא יום היווצרות העילה, לאמור החל מיום 15.04.1997.

14.    הנה כי כן, הערעור שהוגש מטעם המערערים נדחה. אשר לערעור של פרח, הוא מתקבל בחלקו במובן זה שהפרשי ההצמדה והריבית יחושבו מיום קרות הנזק. המערערים ישאו בהוצאות הערעור ובשכ"ט עו"ד של בני הזוג כרדוש ושל פרח בסכום של 10,000 ש"ח לכל אחד.


                                                                        המשנה-לנשיאה


השופטת ע' ארבל:

         אני מסכימה.

                                                                        ש ו פ ט ת

השופט ח' מלצר:

         אני מסכים.

                                                                        ש ו פ ט


הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.

ניתן היום, י"ז בכסלו התשע"א (24.11.2010).



המשנה-לנשיאה
               ש ו פ ט ת
                          ש ו פ ט